אז למה כולם רוצים לבדוק את סף הלקטט? וכמה זה מדויק? – בכל רגע נתון התא מייצר לקטט במסגרת תהליך ייצור האנרגיה שלו. חלק מהלקטט נשאר בתא ומשמש ליצירת אנרגיה וחלק מהלקטט עוזב את התא אל מחזור הדם ואיתו מגיע לתאים אחרים בגוף. היכולת של הלקטט לצאת מהתא אל הדם תלויה בין היתר בריכוז הלקטט בדם ופועלת על פי "מפל ריכוזים" – כאשר יש עליה בעצימות הפעילות (לדוגמא- בהגברת מהירות בריצה/שחיה/רכיבה וכד') ישנה גם עליה בקצב ייצור הלקטט בתא, ובמקביל עליה בשיעור הוצאת הלקטט מהתא לדם, שבעקבותיה עולה רמת הלקטט בדם. כמו כן, כאשר הפער בין ריכוז הלקטט בתא לזה שבדם יורד, חלה גם ירידה בשיעור הוצאת הלקטט מהתא ורמתו תעלה ותיפגע ביכולת התא לשלוט ברמת החומציות שבו. עם העלייה ברמת החומציות בתא, תתרחש עייפות ונצטרך להוריד את קצב הפעילות שלנו. "סף הלקטט" מהווה את קצב הפעילות הגבוה ביותר, או במילים אחרות את מהירות השחייה, הספק הרכיבה או קצב הריצה שבו רמת הלקטט בדם תישאר יציבה לאורך זמן – כלומר, שיעור ייצור הלקטט וכניסתו לדם יהיה שווה לשיעור ״סילוק״ הלקטט מהדם.
נשמע פשוט? לא כל כך. עם השנים פותחו מספר רב של מבדקים לקביעת ״סף הלקטט״, כאשר בכל אחד מהם יש שימוש בשיטה שונה לקביעת ״הסף״ – החל מנוסחאות מתמטיות פשוטות, לכאלו מסובכות יותר, שיטות בהן יש שימוש בערך אבסולוטי של לקטט בדם לקביעת הסף (לדוגמא ״4 מילימולר״) או עליה מוגדרת מראש בריכוז הלקטט (״1 מילימולר מעל ערכי מנוחה"), כפי שניתן לראות בגרף המצורף. כל שיטה תאתר את הסף במהירות/הספק שונים אצל אותו/ה ספורטאי/ת. מה שעוד מקשה על העניין זו העובדה שפרוטוקולים שונים של מבדקים (משך הזמן בכל שלב שבסיומו מעלים את העצימות במסגרת הבדיקה) ישנו את הסף גם אם משתמשים באותה שיטה.